<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכי ישראל. באחד בתשרי, ראש השנה למלכי אומות העולם. לפי שהיו מונין בשטרות לשנות המלכים, וכותבין בשטר, שטר זה נכתב בשנת כך וכך למלך פלוני, והרי [שהיו] שני שטרות יוצאין על אדם [אחד] ושניהן כתובין בשנה ראשונה למלך, האחד כתוב בניסן, והאחר כתוב בתשרי, אם מונין מניסן, זה שכתוב בניסן קודם בשטרו, לגבות מנכסי הלווה, ואם מונין מתשרי, זה שכתוב בתשרי קודם לגבות. מלך ממלכי ישראל שעמד בעשרים ותשעה באדר, השטרות הנכתבין בו ביום כותבין בהם שנה ראשונה למלך, והשטרות הנכתבין באחד בניסן כותבין בהן שנה שנייה למלך, ואם עמד באחד בניסן כותבין בהן שנה ראשונה עד ניסן הבא, וכן בתשרי למלכי אומות העולם. ואין כותבין שם שמים בשטרות, שהרי למחר פורע זה חובו ונמצא זה השטר מוטל באשפה.
וכן אחד בתשרי הוא ראש השנה לנדרים, כיצד המודר הנאה מחבירו עד שנה, מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם אמר לשנה זו, אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול, כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה, שהרי לצער עצמו קיבל עליו, והרי נצטער בסוף השנה.
וכן אחד בתשרי הוא ראש השנה לירקות, שהירק הנלקט קודם ראש השנה מתעשר לעצמו, וירק הנלקט אחר ראש השנה מתעשר לעצמו, שאין תורמין ומעשרין לא מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן. כדרך שהלכו בירק אחר לקיטה, כך הלכו בתבואה אחר הבאת שליש, שהתבואה שהביאה שליש בישולה לפני ראש השנה מתעשרת לעצמה [והתבואה שהביאה שליש אחר ראש השנה מתעשרת לעצמה], בין תבואת גורן בין תבואת יקב, וכן הזתים. ואם היתה שנה שנייה שלשמטה הנכנסת לשלישית, אותם שהביאו שליש קודם ראש השנה, מתעשרין מעשר ראשון ומעשר שיני, ואותן שהביאו שליש אחר ראש השנה מתעשרין מעשר ראשון ומעשר עני. שבכל שני השבוע נותנין מעשר ראשון ומעשר שיני, חוץ משנה שלישית ושנה ששית, שנותנין [בהן] מעשר ראשון ומעשר עני.
וכן באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין. שמאז מתחילין למנות שנת השמטה בשנה שביעית, וכן שנת היובל מתחלת תשרי מתחילין למנות. וכן הנטיעה שמונין לה שלש שני ערלה, אחד בתשרי הוא ראש השנה שלה, שאפי' אם נטעה ארבעה וארבעים יום קודם תשרי, כשנכנס תשרי מונין לה שנה שנייה, לפי ששתי שבתות שהן ארבעה עשר יום הוא זמן קליטתה, ושלשים יום בשנה חשובין שנה, הרי ארבעה וארבעים יום מונין לה שנה ראשונה, ובתשרי מונין לה שנה שנייה, ובתשרי שיני מונין לה שנה שלישית, ובתשרי שלישי מונין לה שנה רביעית. ואעפ"כ אסורין פירותיה משום ערלה עד שבט הבא אחרי תשרי שלישי, לפי שאחד בשבט הוא ראש השנה לאילן, כמו שיתבאר. ומאחד בשבט, פירותיה מותרין משום ערלה, ונוהג בהן דין שנה רביעית, עד אחד בשבט שלשנה הבאה. ואם נטע נטיעה בשנה ראשונה קודם שבט, הרי בתשרי הבא עליה ראשון מונין לה שנה שנייה, ובתשרי שיני מונין לה שנה שלישית, ובתשרי (רביעי) [שלישי] מונין לה שנה רביעית, ופירותיה מותרין משום ערלה מיד, שהרי עברו עליה שלשה שבט, ושלשה תשרי, וכן ביאר מז"ה. ונוהג בהם דין שנה רביעית עד תשרי אחר, שהוא תשרי רביעי.
בחמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן, שהאילן הילכו בו אחר חנטה, ואילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט, מתעש' לעצמן, לפי שאז הוא כלה זמן חנטת הפירות. האתרוג הילכו בו אחר לקיטה כירק, וראש השנה שלו חמשה עשר בשבט כשאר האילנות, ולעניין ערלה ושביעית הילכו בו אחר חנטה. והחרובין נהגו בהן אחר לקיטת מעשר ולא בשביעית. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, שאותם הנולדים קודם אלול מתעשרין לעצמן, ואותם הנולדים אחר שנכנס אלול מתעשרין לעצמן, לפי שהבהמות יולדות קודם אלול.
<h2>דף ד.</h2>
הבכור בין תם בין בעל מום, שעברה עליו השנה, אע"פ שלא עברו עליו שלשה רגלים כסדרן, כיון שנתחייב בו בין פסח לעצרת, כיון שעברה עליו שנה עובר בבל תאחר, שנ' [דברים ט"ו] לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. וכן שאר כל הקדשים. אם לא עברה עליהם שנה, אינו עובר בשלשה רגלים, עד שיהא כסדרן. וכן אם איחר להפריש מעשרותיו עד שעברו עליהם שלשה רגלים כסדרן, עובר בבל תאחר. אבל אחר שהפריש' יכול לעכבן, ואינו נותנן ללוי עד שלש שנים, שנאמר [שם י"ד] מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגומ', כמו שביאר מז"ה.
המאחר נדרו כיון שעברו עליו שלשה רגלים כסדרן, עובר בבל תאחר, שנ' [דברים כ"ג] כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו. ובשעת עלייתו לרגל יש לו לאדם להביא נדריו, כגון אם נדר להביא קרבן, או קדשי בדק הבית וכיוצא בהן, אם לא הביאן ברגל הראשון עובר בעשה, שנאמר [שם י"ב] ובאת שמה והבאתם שמה. אבל בלאו אינו עובר עד שיעברו עליו שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה, שאם נדר לפני חג המצות ועברו עליו חג המצות וחג השבועו' וחג הסוכות עובר בבל תאחר. ואפילו אם הפרישן ולא הביאן, וכיון שעברו עליו שלשה רגלים הללו [כל יום ויום] עובר בל תאחר.
<h2>דף ו.</h2>
הנודר צדקה לעניים, חייב עליה לאלתר, לפי שאינה תלויה ברגלים כקרבנות וכקדשי בדק הבית שצריך להעלותם בעלייתו לרגל, אלא הצדקה ניתנת לעניים בכל מקום שהם, והרי העניים מוכנין לקבל, ועובר עליה בבל תאחר, כמבואר בקונטרס הראייו'. המעכב נדרו, בית דין כופין אותו שיתן, שנ' [דברים כ"ג] מוצא שפתיך תשמור ועשית, אזהרה לבית דין שיעשוך.
<h2>דף ו:</h2>
היורש אינו עובר בבל תאחר, שלא אמרה תורה לא תאחר לשלמו אלא לנודר עצמו, וכן מוצא שפתיך תשמור לנודר, אבל היורש אינו חייב על נדר אביו אלא כמו שחייב על שאר חובות המוטלין על אביו או על שאר מורישין. האשה אינה עוברת על קרבנותיה בבל תאחר, שאינה חייבת לעלות לרגל.
<h2>דף ז:</h2>
המשכיר בית לחבירו לשנה הרי זה דר בה שנים עשר חודש מיום ליום. ואם אמר לשנה זו, אפילו לא עמד אלא שלשים יום לפני ראש השנה, כיון שהגיע ראש השנה עלתה לו שנה, אבל בפחות משלשים יום, לא עלתה לו שנה, שאין אדם טורח להשכיר בית בפחות משלשים יום.
<h2>דף ט.</h2>
בין בשבת בין ביום הכפורים בין בימים טובים צריך להוסיף מחול על קודש, בין בכניסתן בין ביציא', כמו שמבואר בראש השנה בפרק ראשון [ט' ע"א] וביומא בפרק אחרון [פ"א ע"ב]. לפיכך כשמדליק הנר בערב שבת צריך להדליק מבעוד יום, כדי להסתלק מן הספק בכל כחו, כמו שביארנו בקונטרס הראייות בפרק המביא כדי יין.
<h2>דף י:</h2>
מולד הראשו' שלתש' שבו נברא העולם, היה בליל יום שיני בה' שעות ור"ד חלקי', סימן לדבר, לבהר"ד, וממנו מונין לכל המולדות. ואם שכח אדם המולד שבימיו, יחשוב כל השנים משנברא העולם ועד שעה שהוא עומד בה, ויקח התמצית שלכל השנים ומה שנשאר בידו פחות משבעה ימים, יוסיף אותם על מולד לב"ה ר"ד, וימצא המולד שלתשרי הבא לפניו. וחשבון זה ידוע הוא בחשבון סוד העיבור שאנו מונין.
<h2>דף יב.</h2>
התקופות אנו מונין לעולם מניסן, והתקופה שהיתה בניסן הראשון היתה בליל ד' בחלק הראשון שללילה, סימן לדבר לד"א. וכן החדשים מונין לעולם מניסן שהוא ראשון לחדשים, וממנו מונין ראשון ושיני. אין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה. וכל הימים כלין ז' ז', ומוסיף על תקופת ניסן ז' שעות ומחצה, ומוצא תקופת תמוז. וכן על תקופת תמוז ז' שעות ומחצה, ומוצא תקופת תשרי, וכן על תקופת תשרי ז' שעות ומחצה, ומוצא תקופת טבת, וכן על תקופת טבת ז' שעות ומחצה, ומוצא עוד תקופת ניסן, והרי יש בין תקופת ניסן לתקופת ניסן ל' שעות, שהוא יום ורביע. לעולם אין תקופת ניסן נופלת אלא בארבעה רביעי היום, או בתחלת הלילה או בחצי הלילה או בתחלת היום או בחצי היום. ואם תקופ' ניסן נופלת בתחלת הלילה או בתחלת היום, תקופת תמוז נופלת בז' שעות ומחצה שללילה או שליום, ותקופת תשרי נופלת בט' שעות שללילה או שליום, ותקופת טבת בי' שעות ומחצה שליום או שללילה, וסימן לדבר אזג"י, והוא אז"ח גי"ח, שעם הז' והי' יש חצאי שעות. ואם תקופת ניסן נופלת בחצי הלילה או בחצי היום, תקופת תמוז נופל' בשעת אחת וחצי שליום או שללילה, ותקופת תשרי בט' שעות שללילה או שליום, ותקופת טבת בד' שעות ומחצה שללילה, או שליום, סימן לדבר ואט"ד וא"ח טד"ח וכן זה מבואר בעירובין בפרק כיצד מעברין [נ"ו ע"א]. בסוף כל עשרים ושמונה שנה, התקופה חוזרת על מכונה, ותהיה תקופת ניסן בתחלת ליל ד' כמו שהיתה התקופה הראשונה. לפיכך אם שכח אדם התקופה שבימיו, יחשוב כל השני' משנברא העולם ועד שנה שעומד בה, ולא תהיה אותה השנה מן המניין, וישליך כל אותם השנים עשרים ושמונ' עשרים ושמונה, ואותם השנים שנשארו בידו, שלא הגיעו לכלל עשרים ושמונה, יקח מכל שנה יום ורביע, ויחשוב אותם הימים, וישליכם ז' ז', ואותם הימי' הנשארים שלא הגיעו לכלל שבעה, יוסיפם על תקופה הראשונה, שהיא לד"א, ובמקום שכלים אותם הימים והרביעים שבידו שם נופלת תקופת ניסן שעומד בה, ועל זה הדרך יידע היום והעת שתקופת ניסן נופלת בו. אבל לא יידע מזה החשבון בכמה בחודש. ואם ירצה [לידע] יקח כל היתרון שעודפין שנות החמה, על שנות הלבנה, שהיא שעה ותפ"ה, לכל מחזור שלי"ט שנים, ויחשוב כל היתרון עד שנה שהוא עומד בה, וישליך מאותו היתרון שבעה ימים וט' שעות ותתרמ"ב חלקים, לפי שהתקופה הראשונה שלניסן קדמה למולד שלניסן ל"ט תרמ"ב, ומה שישאר בידו מאותו היתרון יוסיף אותו על מולד ניסן, וימצא תקופת ניסן. לפי שהתקופות אנו מונין מניסן, לפיכך מוסיף אותו היתרון על מולד ניסן, למצוא תקופת ניסן ולא על מולד תשרי, למצוא תקופת תשרי. וכבר זה החשבון ידוע בחשבון סוד התקופות.
<h2>דף יג:</h2>
הקטניות הלכו בהן אחר גמר פרי, שהיא שעת לקיטתן, ודינן כירק. היין והשמן שעירב החדש שבהן עם הישן שבהן, הרי זה מפריש מעשר מתערובתן, לפי שהמשקין נבלעין ומתערבין יפה, ונמצא מפריש מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו.
<h2>דף טז.</h2>
בארבעה פרקים העולם נידון, בפס' על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שהן הכבשים הנכנסין אחד אחד להתעשר, ובחג נידונין על המים.
<h2>דף טז:</h2>
ארבעה דברים מקרעין גזר דינו שלאדם, [צדקה צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה], צדקה שנאמ' [משלי י'] וצדקה תציל ממות. צעקה, שנ' [תהלים ק"ז] ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם. שינוי השם, שכן מצינו בשרה שנשתנה שמה ונשתנה גזר דינה וזכתה לבנים. ומדרכי התשובה הוא לשנות אדם שמו, כלומר, שאינו מה שהיה, ונותן לבו תמיד על הדבר. וכן שינוי מעשה, שמשנה מעשיו לטובה, כמו שכתוב בנינוה [יונה ג']. וירא אלהים את מעשיהם וינחם [י"י] על הרעה. גזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע לעולם, שנ' [ש"א ג'] לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה. אמרו חכמים בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילו' חסדים. שלשה דברים מזכירין עוונותיו שלאדם, ואילו הן, קיר נטוי, ועייון תפלה, שמעיין ומצפה מתי תתקבל תפלתו, והמוסר דין על חבירו, שכל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, שנ' [בראשית ט"ז] ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך ישפוט ה' ביני וביניך, ואומר [שם כ"ג], ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, והוא שמוצ(י)א דין בארץ, אבל אם אינו מוצא דין בארץ ראוי למסור דינו לשמים, כמו שמבואר בפרק החובל [צ"ג ע"א]. [קידושין ל"ט ע"ב] כל העושה מצוה אחת [יתירה] על זכייותיו, [מטיבין לו] ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה [אחת] יתירה על זכייותיו, אין מטיבין לו, ואין מאריכין ימיו ושנותיו, ואינו נוחל את הארץ. לעולם יראה אדם [את] עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע [את] עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה, שנ' [קהלת ט'] וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חט יחידי שחטא זה יאבד ממנו טובה הרבה. ולפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, לפיכך צריך אדם שיראה את עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי עליו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, שנ' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה [בשביל חטא יחידי שחטא זה אבד ממנו ומכל העולם כלו טובה הרבה]. אפי' צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה, אבד כל הראשונות שנ' [יחזקאל ל"ג]. (ו)צדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו, והוא שתוהא ומתחרט על הראשונות. ואפי' רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שוב רשעו, שנ' [שם], ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. וכל זה מבואר בפרק ראשון שלקידושין [מ' ע"ב]. אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שלאותה שעה, שנ' [בראשית כ"א] כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם.
שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד שלצדיקים גמורים, שהוצדקו בדינם לחיות באותה שנה, ואחד של רשעים גמורים שנתחייבו בדינם למות באותה שנה, ואחד שלבינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה, ועל זה נאמר [דברים י"א] ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה [ועד אחרית השנה], מראש השנה נידון מה יהא בסופה, והוא אחד בתשרי, שנ' [תהלים פ"א] תקעו בחוד' שופר בכסא ליום חגנו, אין לך חג שהוא בראש חודש אלא ראש השנה, ואומר [שם] כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, לומר, שאותו יום שהוא חק לישראל וקובעין בו החודש הקב"ה דן בו עולמו.
שלש כתות ליום הדין, אחת שלצדיקים גמורים, ואחת שלרשעים גמורים ואחת שלבינוניים. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא, רשעי' גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנ' [דניאל י"ב] ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, שלבינוניים [הקב"ה] מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד [תהלים קט"ז] אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני וכל הפרשה כולה, וכן דלותי ולי יהושיע, שאע"פ שהיו מעשיהם שקולים הרעות כנגד הטובות, הקב"ה מטה את הטובות כאדם המטה כף המאזנים. בד"א כשלא היה בכלל מחצה עונות עון פושעי ישראל בגופן, אבל אם היה בכלל מחצה עוונות עון פושעי ישראל בגופן, כגון שלא הניח תפילין מעולם יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנ' [זכריה י"ג] והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרף הכסף [וגו']. אבל הפורשין מדרכי ציבור כגון המינין והמסורות [והמשומדים] והאפיקו' ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושנתנו חיתיתם בארץ [ה]חיים, כגון פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחבריו, יורדין לגהנם ונידונין בה לדור דורים, שנ' [ישעיה ס"ו] ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וכבר ביארתי אותה בפרק חלק [סנהדרין צ"ט ע"ב].
<h2>דף יז.</h2>
כל המעביר(ין לו) על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנ' [מיכה ז'] נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע, וכן לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים.
<h2>דף יז:</h2>
ויעבור ה' על פניו ויקרא [שמות ל"ד] אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנראה הכבוד למשה כשליח ציבור המעוטף בטליתו ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין לפני, ועושין לפני כסדר הזה ואני מוחל להם, כמו שכתוב בעניין. וברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנ' [שם] הנה אנכי כורת ברית.
<h2>דף יח.</h2>
(אבל) [ועל] ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, נאמר [ישעיה נ"ה] דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, שראוי כל אדם לפשפש במעשיו ולשוב מחטאיו ולבקש מחילה על עוונותיו. ומפני זה נהגו העולם להשכים בלילות באותם הימים ולהרבות בתפלו' ותחנונים אולי יכפר הבורא עוונותינו ביום הכפורים כמו שנ' [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם. ויש שמתירין להתענות בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ואין שטת התלמוד כדבריהם, שהשבת הוא כערב יום הכפורים, שאסור להתענות בו. וכן יום טוב שלראש השנה הרי הוא כשאר הימים שלחג המצות ושלחג הסוכות שאין מתענין בהן, אלא אם כן יושב ושונה או מתפלל כל היום כמו שביארתי בהלכות יום טוב בפרק שיני [ביצה ט"ז ע"ב]. יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. ולפיכך מתפללין כל ימות השנה על החולים שיחיו, שאפילו אם נחתם גזר דינם יש להם תקוה.
אחר שקבעו בית דין ביום שלשים או ביום שלשים ואחד, היו שולחין שלוחיהן בכל מקום שהיו יכולין להגיע, להודיע להם מתי הוקבע ראש חדש והיו עושין כל המועדות על פיהם, והיו עושין יום טוב [יום] אחד, ובמקום שלא היו מגיעין השלוחין היו עושין יום טוב שני ימים מספק. ובמקום שהיו מגיעין שלוחי ניסן להודיע להם חג המצות ולא היו מגיעין [שם] שלוחי תשרי להודיע להם חג הסוכות, לפי שלא היו יכולין לילך לא ביום הכפורים ולא ביום טוב שלראש השנה, והיו צריכין לעשות יום טוב שלחג שני ימים עושין שם גם [כן] יום טוב שלחג המצות שני ימים, שעושין חג שלניסן כמו חג שלתשרי.
<h2>דף יט:</h2>
וכשמרחשון וכסליו הן כסדרן אחד מלא ואחד חסר, יהיה בין יום טוב שלשנה זו ליום טוב שלשנה הבאה ד' ימים, ויום טוב שלשנה זו היא מן המניין, אבל יום טוב שלשנה הבאה אינו מן המניין. וכשמרחשון וכסליו הן מלאין, יש חמשה ימים בין ראש השנה לראש השנה. וכששניהן חסרין יש שלשה ימים בין ראש השנה לראש השנה. לפי' מחשבין יום טוב שלשנה הבאה, ואם ראוי לקובעו ביום המולד קובעין אותו, ואם אין ראוי לקובעו דוחין אותו, וקובעין ביום שראוי לקבוע בו, ורואין כמה ימים יש מיום טוב ראשון שלשנה זו עד יום טוב ראשון שלשנה הבאה, אם יש ביניהן שלש' ימים עושין מרחשון וכסליו [שניהם] חסרין. ואם יש ביניהן ד' ימים עושין מרחשון וכסליו כסדרן. ואם יש ביניהן חמשה ימים עושין מרחשון וכסליו שניהן מלאין, סימן לדבר גד"ה חכ"ש ג' חסרין וד' כסדרן ה' שלמין. ואם היא שנה מעוברת כשהחדשים כסדרן, יש בין ראש השנה לראש השנה ששה ימים, ומחשבין ורואין אם יש בין ראש השנה לראש השנה חמשה ימים, עושין שניהם חסרין. ואם יש ביניהן ששה ימים עושין כסדרן, ואם יש ביניהן שבעה ימים עושין אותן שלמין.
כשרואין שיבא ראש השנה יום דחוי שהן ימי אד"ו, מעברין אחד מן החדשים החסרין, ואין ממתינין לתקן בסוף השנה אלא בתחלת השנה מתקנין תקנה זו, ומעברין מרחשון שהוא החדש החסר שבתחלת השנה, ונמצאו כל המועדות שלכל השנה הולכין בסדר אחד. ולפי זאת התקנה אמרו לא זב"ד פור ולא בד"ו פסח [ולא גה"ז] עצרת, לכולן שלא יגיע ראש השנה באד"ו. ולפי שלפרקים מעברין מרחשון ועושין שבעה חדשים מלאים בשנה, ונמצאו ימי השנה מתרבין יותר מן הראוי, לפיכך מחסרין פעמים כסליו ועושין שבעה חדשים חסרין בשנה, ומה שמוסיפין בשנה אחת מחסרין בשנה אחרת, עד שיחזור הדבר על מכונו, מתקדש יום טוב שלראש השנה כשראויה להראות הלבנה ביום שלשים שהיה המולד קודם חצי יום ובסוף שש שעות ראויה להראות [הלבנה בו ביום והוא הקביעות האמיתי ואין רשאין להקדימו שאין קובעין לעולם ראש השנה ביום שאינה ראויה להראות] בו הלבנה כמו שביארנו אבל מאחרין אותו לצורך, שפעמי' קובעין ראש השנה יום או יומיים אחר המולד. וכדי לתקן הקביעות שלא יבא ראש השנה ביום דחוי תקנו גד"ה בפשוט והו"ז בעיבור שהרי תמצית שנה פשוטה היא ד' ימים וח' שעות ותתע"ו חלקים, סימן לדבר ד"ח תתע"ו שהרי כשאתה מחשב חדשי שנה פשוטה כל חודש כ"ט ימים ומחצה ותשצ"ג חלקים כולם כלין ז' ז', ונשאר מהם ד"ח תתע"ו, ומשנה מעוברת ישאר הכ"א תקפ"ט כמו שביארנו.
משבטל בית דין הגדול אין קובעין על פי הראייה, אלא יש חשבון ידוע לכל בני הגולה שתקנו להם חכמים הקדמונים. וקובעין בו כולם על דרך אחד, ועושין כל החדשים אחד מלא ואחד חסר, ונמצאו כל ימות השנה שלש מאות וחמשים וארבעה ונמצא בין יום טוב ראשון שלראש השנה זו ליום טוב שלראש השנה אחרת ארבעה ימים, שהרי כולן כלין ז' ז' ונשארין ד' ימים. בשנה מעוברת עושין חדש העיבור חדש מלא שהוא ל' יום, וכשכלין ז' ז' ישארו מחדש העיבור שני ימים, ומכל השנה נשארין ד', הרי ששה ימים, ונמצא בין ראש השנה זו לראש השנה הבאה ששה ימים, ויום ראש השנה שלשנה זו מן המניין ושלשנה הבאה אינו מן המניין. ולמה עושין חדש העיבור חדש מלא, לפי שכשאתה מחשב ימי שלשה עשר חדש שכל חדש הוא עשרים ותשעה יום ומחצה ותשצ"ג חלקים כמשפטו, כולן כלין ז' ז', וישאר התמצית שלהם חמשה ימים ועשרים ואחת שעות ותקפ"ט חלקים, סימן לדבר הכ"א תקפ"ט, והן חסרין מששה ימים דבר מועט, ואותו החסרון משתלם בשאר השנים לפי הסדר שאנו עושים בשנים הפשוטות והמעוברות כמבואר בקונטר' הראייות.
<h2>דף כ.</h2>
מן הדין היה שנעשה בזמן הזה כל יום טוב יום אחד, שהרי אין קובעין היום על פי הראייה, אלא כל בתי דינין שלישראל קובעין היום על הדרך שביארנו, ודבר פשוט הוא לכל הגלייות, ואין שום ספק בדבר, ואין עושין היום יום טוב (שיני) שני ימים, אלא מפני שמנהג אבותינו בידנו, כמו שהיו אבותינו נוהגין לעשות שני ימים, מפני שהיו מסופקין בקביעות שלבית דין הגדול, שהיו קובעין על פי הראייה, כך אנו נוהגים לעשות עכשיו כל יום טוב שני ימים, חוץ מיום הכיפורים שאף בזמן שהיו קובעין על פי הראייה, היו נוהגין הגלייות לעשות יום הכפורים יום אחד, והיו סומכין על רוב השנים שאי אפשר הצבור להתענות שני ימים ושני לילות. בארץ ישראל שהיו נוהגין אבותינו יום אחד על פי שלוחי בית דין, גם היום עושין יום אחד, שהרי אין הגלייות עושין [שני] ימים אלא מפני מנהג אבותינו, וכבר בארץ ישראל היו נוהגין לעולם יום אחד. וכן בכל העיירות הסמוכות להן שהיו מגיעין שם שלוחי ניסן ושלוחי תשרי, ורגילין בה שלוחי בית דין, ראוי להם לעשות יום אחד. יום טוב שלראש השנה עושין היום שני ימים בכל מקום, לפי שאף בבית דין הגדול היו עושין לפעמים שני ימים, שכל יום שלשים לאלול היו עושין אותו קודש, שמא יבואו עדים בו ביום, ואם לא באו עדים בו ביום, נוהגין אותו היום [קודש] ולמחר קודש. וכן אם באו עדים ביום שלשים מן המנחה ולמעלה, לא היו מקבלין עדותן, מפני שאמרו כבר בתמיד שלבין הערבים שיר שלחול, ואם היו מקבלין עדותן היה ראוי לומר שיר שלקודש, שהיו נוהגין לאמרו בתמיד שלבין הערבים, והואיל ואין מקבלין עדותן, נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, שכל יום שלשים לאלול נוהגין אותו קודש לעולם. בזמן הזה אנו נוהגין לעשות ראש חודש הבא אחר (ראש) חודש מלא שני ימים, שמקדשין יום שלשים ויום שלשים ואחד, ומתפללין בשניהן תפלת מוסף, לפי שרוב פעמים המולד נולד ביום שלשים קודם חצות, ואיפשר שתיראה הלבנה בו ביום וראוי לקבוע בו, ובימים הראשונים לא היו עושין כן, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שיני שלתענייות.
<h2>דף כ:</h2>
אין קובעין יום טוב שלראש השנה קודם חידוש הלבנה לעולם, והוא הנקרא מולד, ואפילו ביום המולד אין קובעין אלא אם כן עברו אחר המולד שש שעות, כגון שהיה המולד קודם חצי היום, שאיפשר שתיראה הלבנה בסוף שש שעות בו ביום, אבל אם היה המולד בחצי היום או אחר חצי היום, שאין עוברין עליו שש שעות בו ביום, אין ראוי לקבוע בו יום טוב, לפי שאין הלבנה נראית אחר המולד עד שש שעות. וכן כל החדשים כולן אין קובעין ראש חודש למנות ממנו ימי החודש קודם חדוש הלבנה, וכך אנו נוהגין בזמן הזה, שנ' [שמות י"ב], החודש הזה לכם ראש חדשים, מלמד שהראהו הקב"ה למשה הלבנה בחידושה, ואמר לו כזה ראה וקדש, על כן נקרא חודש, על שם חידוש הלבנה.
ובשביל ד' דברים דוחין יום טוב שלראש השנה, ואין קובעין אותו בזמנו, שהוא יום המולד. האחד, אם חל יום הקביעות באד"ו כמו שביארנו. והשיני אם נולד המולד בחצי היום או אחר חצי היום, שאינה ראויה הלבנה שתראה בו ביום, כמו שביארנו, וקורין אותו מולד זקן. ואם חל יום אד"ו אחר מולד זקן, דוחין ראש השנה אחר המולד שני ימים, אע"פ שאין מקדימין [לקבוע] ראש השנה או ראש חודש לפני המולד, מאחרין אותו לקבוע אחר המולד יום או יומים לפי הצורך, נזהרין בזה מתחלת השנה כמו שביארנו, כדי שיגיע יום טוב הראשון שלראש השנה לעולם ביום שלשים לאלול. והשלישי אם נולד המולד שלשנה פשוטה בליל יום שלישי בט' שעות ור"ד חלקים וסימנו לג"ט ר"ד, לפי שכשאתה מוסיף עליו ד"ח תתע"ו שהוא תמצית השנה מוצא מולד שנה הבאה ביום השבת בששה שעות, והרי הוא מולד זקן ודוחין אותו. ועוד דוחין יום ראשון משום אד"ו וקובעין ביום שיני, ואם נקבע עכשיו ביום שלישי הרי יש בין קביעות לקביעות ששה ימים, ולא די לנו בעיבור מרחשון וכסליו עד שנעבר (חדש) [עוד חדש אחר] מן החסרין. ואין מעברין שמנה חדשים בשנה לעולם. והרביעי, אם נולד המולד שלסוף שנה מעוברת ביום שיני בג' שעות ותקפ"ט חלקים סימן לדבר יבג' תקפ"ט [מולד] לפי שמולד שנה שעברה היה ביום (ה)שלישי בשש שעות ונדחה מפני שהיה זקן, ועוד נדחה אחריו יום רביעי והוקבע ביום חמישי. ואם נקבע עכשיו בסוף השנה המעוברת ביום שיני, הרי יש בין קביעות לקביעות ארבעה ימים, ולא די לנו בחסרון מרחשון וכסליו בלבד, עד שנחסר עוד חודש אחד מן המלאין, ואין מחסרין שמונה חדשים בשנה.
<h2>דף כב.</h2>
בזמן שהיו ישראל על אדמתן, והיה בית דין הגדול קבוע שם, היו מקדשין החודש לעולם על פי הראייה, שנ' [שמות י"ב] החודש הזה לכם ראש חדשים, כזה ראה וקדש, שכל מי שהיה רואה הלבנה בחדושה ביום שלשים, היה בא ומעיד לבית דין הגדול, ומקדשין יום שלשים על פי שני עדים כשרים. ואם לא נראית הלבנה ביום שלשים, מקדשין יום שלשים ואחד, בין תיראה [בו] הלבנה ובין לא תיראה. ואפילו אם ראו הלבנה ביום שלשים בית דין וכל ישראל, ולא הספיקו לומ' מקודש עד שחשיכה, הרי חודש זה מעובר, ומקדשין יום שלשים ואחד. נראית הלבנה ביום שלשים באלול, והיה יום רביעי או יום שישי, דוחין אותו ומקדשין יום שלשים ואחד, שאם היה יום טוב שלראש השנה ביום רביעי או ביום שישי, יהיה יום הכיפורים ביום שישי או באחד בשבת ונמצא יום הכיפורים סמוך לשבת, וקשה הדבר לעשות שתי שבתות סמוכין זה לזה, שאם ימות בהן מת צריכין לאחרו פעמים עד יום שלישי ומתבזה בזיון גדול. וכן תקנו שלא יקבעו יום טוב שלראש השנה באחד בשבת, כדי שלא יהיה יום שביעי שלחג הסוכות שהוא יום ערבה באחד בשבת. סימן לדבר לא אד"ו ראש השנה. ואל תתמה שהיו דוחין הקביעות ביום שראוי לקבוע בו, שהרי התורה אמרה [ויקרא כ"ג], [אלה מועדי ה' מקראי] (מקרא) קודש אשר תקראו אתם במועדם, חסר כתיב והרי הוא כמו אתם, שכל קריאת המועדות תלויה בבית דין, בין שהיו שוגגין בין שהיו מוטעין, בין שהיו מזידין, קריאתן קיימת לעולם. ועיקר הסמך שלהן היה על הנשיא, ואפילו היו שם חכמים ממנו, שנ' [דברים י"ז], או אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אין לך אלא שופט שבימיך יפתח בדורו כשמואל בדורו, ואפי' קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שאבירים.
<h2>דף כה.</h2>
אין חדשה שללבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ותשצ"ג חלקים, לפיכך אנו עושים החדשים אחד מלא, שלשלשים יום ומקדשים יום שלשים ואחד, [ואחד] חסר, שלעשרים ותשעה יום ומקדשים יום שלשים, והרי יש ביניהם שני פעמ' עשרים ותשעה ומחצה. ואין עושין לעולם חודש פחות מעשרים ותשעה, ולא יותר על שלשים. ומפני תשצ"ג חלקים שיש יתרון בכל חודש, על עשרים ותשעה יום ומחצה, מעברין לפעמים אחד מן החדשים החסרים, עד שיהו בשנה שבעה חדשים מלאים וחמשה חסרים.
<h2>דף כו.</h2>
כל השופרות כשרין, לתקוע בהן בראש השנה, חוץ משלפרה מפני שהוא קרן, שנ' [דברים ל"ג] בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, ואינו נקרא שופר. ואע"פ שכל השופרות כשרין, מצוה לתקוע בשופר כפוף שלאיל. אמרו חכמים למה תוקעין בשופר שלאיל, אמ' הקב"ה תקעו לפני בשופר שלאיל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, כמו שמבואר [למעלה] בפרק ראשון.
<h2>דף כז.</h2>
בבית המקדש היו תוקעין בשופר ובחצוצרות, בין בראש השנה בין בתענית ציבור, אלא שבראש השנה היה השופר באמצע, ושתי חצוצרות משני הצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ובתענית היו שתי חצוצרות באמצע, ושתי שופרות משני צדדין שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות, שאינן באין אלא בעבור קבוץ עם שמתקבצין בתענייות, כמו שנ' [יואל א'] קדשו צום קראו עצרה. בד"א במקדש שנ' [תהלים צ"ח] בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', אבל בגבולין מקום שיש שופר, כגון בראש השנה, אין חצוצרות, ומקום שיש חצוצרות, כגון בתענית, אין שופר.
נסדק לאורכו ודיבקו פסול. נסדק לרחבו, אם נשתייר בו כשיעור תקיעה כשר, ואם לאו פסול. וכמה שיעור תקיעה, כדי שיאחזנו בידו וייראה לכאן ולכאן. היה קולו דק או עבה או צרוד כשר, שכל הקולות כשרין בשופר. צפהו זהב במקום הנחת פיו פסול, שלא במקום הנחת פיו כשר. ציפהו מבפנים פסול, ומבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול, ואם לאו כשר. קדחו בזכרותו ותקע בו יצא, מין במינו אינו חוצץ.
<h2>דף כז:</h2>
שופר שהיה ארוך וקצרו כשר, והוא שנשתייר בו כשיעור. גרדו והעמידו על גלדו כשר, בין שגרדו מבפנים בין שגרדו מבחוץ. הניח שופר בתוך שופר [ותקע בו] אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא. הפכו, כגון שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב ותקע בו לא יצא, שנ' [ויקרא כ"ה] והעברת לא הכשירה תורה אלא דרך העברתו ודרך גידולו וכשקיצר את הרחב והרחיב את הקצר הרי שינה דרך גידולו.
דיבק שברי שופרות פסול. הוסיף עליו כל שהוא, במינו כשר, שלא במינו פסול. וכן אם ניקב וסתמו במינו כשר, שלא במינו פסול. אף במינו לא הכשירו אלא כשנשתייר רובו שלם אצל הנחת פיו, אבל אם לא נשתייר רובו שלם אצל הנחת פיו פסול. בד"א כשלא היה מעכב [אותו הנקב את] התקיעה, אבל אם היה אותו הנקב מעכב את התקיעה עד שלא נסתם, אע"פ שסתמו במינו ואע"פ שנשתייר רובו שלם פסול, [אע"פ שלא היה הנקב מעכב את התקיעה עד שלא סתמו ואע"פ שנשתייר רובו של שופר שלם], כמבואר בקונטרס הראייות. בד"א כשסתמו לנקב, אבל אם לא סתמו אע"פ שמעכב את התקיעה כשר, שכל הקולות כשרין בשופר כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ז].
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, העומד בתוך הבור יצא שהרי קול השופר הוא שומע, והעומד על שפת הבור אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא, ואע"פ שהוא שומע קול השופר בתחלת התקיעה קודם שיתערבב הקול, אינו יוצא בתחלת התקיעה, שהרי אין בה שיעור תקיעה, עד שמתערבבת התקיעה בשופר. וכן אם שמע תחלת התקיעה מתוך הבור בערבוב, וסוף התקיעה שמע חוץ לבור לא יצא בסוף התקיעות, שאין בה שיעור בסופה בלא תחלתה. ואם יש שיעור בסוף התקיעה, נראה בעיניי שיוצא בה, שהרי תקיעה שלימה היא ואין חוששי' על תחלתה.
היה תוקע לעצמו בתוך הבור, והיה תוקע ועולה, עד שהשלים התקיעה חוץ לבור, הרי זה יצא, ואין חוששין שמא יוציא ראשו לחוץ ועדיין השופר תוקע בתוך הבור.
<h2>דף כח.</h2>
וכן אם שמע מקצת התקיעה קודם שיעלה עמוד השחר [ומקצת תקיעה לאחר שעלה עמוד השחר] לא יצא שאין שיעור תקיעה בסופה, ואין תוקעין אלא ביום ולא בלילה, שנ' [במדבר כ"ט] יום תרועה יהיה לכם.
לא יתקע אדם בשופר שנחתך מן העולה, או מן השלמים, לפי שהוא אסור בהנאה. ואם תקע בו יצא, שלא ניתנו המצוו' לישראל ליהנות מהם, ואין זו הנאה אצלו. וכן לא יתקע אדם בשופר שלע"ז ואם תקע יצא. בשופר שלעיר הנדחת לא יתקע, ואם תקע לא יצא, שהרי הוא עומד לשריפה, שנ' [דברים י"ג] ושרפת באש, והרי הוא כשופר שאין בו שיעור. אבל שופר שלע"ז אינו עומד לשריפה, לפי שהוא שלגוי, ואם הגוי מבטלו, הרי זה מותר בהנאה.
המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה שלמצוה. וכן אם היה מודר הנאה מן השופר עצמו, מותר לתקוע בו תקיעה שלמצוה, שאין הנאת מצוה הנאה. המודר הנאה מן המעין טובל בו טבילה שלמצוה בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה.
אפילו התוקע בעצמו [אם] לא היה מתכוין למצוה, אלא היה תוקע לשורר ולנגן לא יצא, לפי שהמצוו' צריכות כונה. וכן הוא אומר [שמות י"ז], והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, וכי ידיו שלמשה עושות מלחמה, או שוברות מלחמה, אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים, היו מתגברין, ואם לאו היו נופלין.
<h2>דף כח:</h2>
השומע תקיעת שופר מחבירו, אם נתכון לצאת זה השומע, וכן התוקע נתכון להשמיע לזה ולהוציאו, הרי זה יצא, אבל אם לא נתכון השומע לצאת, אע"פ שנתכון התוקע להוציאו לא יצא. וכן אם נתכון השומע לצאת והמשמיע לא נתכון להוציאו, שלא היה תוקע אלא להוציא עצמו, או להוציא אחרים ולא היתה כונתו לזה, הרי זה לא יצא, עד שיתכונו שניהם השומע לצאת והמשמיע להוציאו. ואם היה התוקע שליח ציבור, כל המתכוין לשמוע ממנו יצא, הואיל ושליח ציבור הוא דעתו להוציא כל השומעים.
וכן המוסיף על המצוה אינו עובר על בל תוסיף עד שיתכוין להוסיף על המצוה, ולפיכך אנו יושבין בסוכה ביום שמיני, וכן תוקעין בשופר ביום שיני שלראש השנה, ואוכלין מצה בליל שיני שלפסח ומברכין על אכילת מצה, ואע"פ שיש לומר שמא חול הוא, והרי הוא מוסיף על המצוה, הואיל ואינו מתכוין להוסיף, שאין עושין כן אלא משום ספק, אינו עובר משום בל תוסיף. וכן המרבה בתקיעות אינו אלא כמרבה בתפלה. וכן המרבה בנטילת הלולב לנענע בו, אינו מתכוין להוסיף על דברי תורה, אלא להדור מצוה הוא מתכוין. אבל להוסיף על ד' מינין שבלולב ומביא מין אחר, הרי הוא מתכוין להוסיף על דברי תורה ולוקה, משום לא תוסיף. וכן כהן שעלה לדוכן, ואמר הואיל וניתן לי רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי, כגון [דברים א'] י' אלהיכם יוסף עליכם, הרי זה עובר משום בל תוסיף.
<h2>דף כט.</h2>
חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, שכל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. מי שהיה עתים חלים ועתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבר, וראוי לתקוע תקיעה של מצוה בין להוציא עצמו בין להוציא אחרים, וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו, ואינו מוציא לא לעצמו ולא לאחרים.
הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לויים וישראלים גרים ועבדים משוחררים, טומטום ואנטרוגינס, מי שחציו עבד וחציו בן חורין. טומטום מוציא את עצמו, אבל אינו מוציא אחרים, ואפי' טומטום כיוצא בו, שמא זה הטומטו' התוקע אם יקרעו האוטם שלו יימצא אשה, והטומטום השומע שמא יימצא זכר, ואין האשה מוציאה את האיש, שהנשים פטורות, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. אנטרוגינס מוציא אנטרוגינס כיוצא בו, שהאנטרוגינס ידוע הוא סימנו שיש לו זכרות ונקבות, והוא ספק איש ספק אשה, והתוקע והשומע שניהם שוין או שניהם נשים או שניהם זכרים. אבל אין האנטרוגינס מוציא את הזכר הברור. מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אפילו עצמו אינו מוציא, שהרי צד עבדות שבו אינו מוציא צד חירות שבו, שהעבדים פטורין ואינן מוציאין המשוחררין, וצריך זה שחציו עבד וחציו בן חורין שישמע התקיעה ממי שהוא מחוייב בה.
כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא, לפי שהוא רשות, ואינו חייב בה אלא מפני אכילתו ושתייתו, וכן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם. ונראה בעיניי, שבין על ברכת המוציא ובין על ברכת המזון, הוא אומר כן, כמבואר בקונטרס הראייות. אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו אע"פ שאינו אוכל עמהן, כדי לחנכן במצוות. ובהלל ובמגלה אע"פ שיצא מוציא. וכן ברכת היין שלקידוש, וברכת המוציא שלמצה הואיל ולחובת קידוש ולחובת מצה הוא מברך, הרי הן כשאר ברכות המוטלות עליו חובה, ואע"פ שיצא מוציא. וכן יכול לברך לאחרים אע"פ שאינו טועם עמהם, כמבואר בקונטרס הראייות. ונראה בעיניי שאין אדם יכול לברך על חבירו על מילת בנו להכניסו בברית, [או על פדיון בנו], הואיל ואינו מחוייב באותה מילה אינו יכול להוציא אחרים, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף כט:</h2>
יום טוב שלראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקינו שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין, ובפני בית דין. ובזמן הזה שבטלו בתי דינין ואין לנו לא סנהדרין גדולה ולא סנהדרין קטנה אין תוקעין בשבת כל עיקר. לפי שאין הכל בקיאין בתקיעות, ושמא יוליכנו אדם אצל חבירו הבקי, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ומטעם זה אסרו נטילת לולב ומקרא מגלה בשבת, ודוחין מצוה שלתורה משום גזירת חכמים, הואיל ואין עוקרין דברי תורה בידים, אלא אומרין לו שב ואל תעשה, וכבר אמרה תורה [דברים י"ז] לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך, וכל כוונתם הוא שלא ייעקרו דברי תורה בידים.
<h2>דף לב.</h2>
סדר ברכות שלראש השנה כך הוא, אומר אבות, וגבורות שהוא ברכת מחייה המתים. וקדושת השם, ואומר בה סמוך לחתימתה תן פחדך, וחותם בה המלך הקדוש. ואחר כך אומר קדושת היום, שהיא אתה בחרתנו. ובתפלת המוספין מזכירין מלכייות עם קדושת היום, וחותם בקדושת היום. ואחר כך אומר זכרונות וחותם בה, ואחר כך אומר שופרות וחותם בה. ואחר כך אומר ברכת עבודה וברכת הודאה וברכת כהנים, שהיא שים שלום.
אין פוחתין מעשרה פסוקים מלכייות, ועשרה פסוקים זכרונות ועשרה פסוקים שופרות. ואומרין שלש מהן מן התורה, ושלש מן הכתובים, ושלש מן הנביאים, והפסוק העשירי משלים עוד מן התורה, וכך אנו נוהגין. ואם אמר שלש פסוקים מן המלכייות, אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים, וכן לזכרונות וכן לשופרות, יצא. ואפי' אם לא הזכיר פסוקים כל עיקר, אלא אמר עניין המלכייות, וכשבא להזכיר הפסוקים אמר ובתורתך כתוב לאמר, ולא הזכיר הפסוקים יצא בין ביחיד בין בציבור. ונראה בעיניי שצריך לומר גם כן וכן כתוב (בתורתך) [בדברי קדשך] וכן נאמר על ידי עבדיך הנביאים, והרי הוא כאילו מזכיר שלשה פסוקים מן המלכייות אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים, וכן לזכרונות וכן לשופרות.
אין מזכירין מלכייות זכרונות ושופרות שלפורענות. מלכייו', כגון [יחזקאל כ'] חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. זכרונות, כגון [תהלים ע"ח] ויזכור כי בשר המה. שופרות, כגון [הושע ה'] תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה. אבל אם בא להזכיר שלפורענות שלאומות העולם מזכיר, כגון [תהלים צ"ט] ה' מלך ירגזו עמים. זכור ה' לבני אדם [שם קל"ז]. וי' אלהים בשופר יתקע [זכריה ט']. אין מזכירין זכרון יחיד, ואפילו לטובה, כגון [נחמיה ה'] זכרה לי אלהיי לטובה. זכרני ה' ברצון עמך [תהלים ק"ו]. אבל זכרון [של] יחיד שיצאו רבים ממנו מזכירין, כגון [בראשית כ"א] וה' פקד את שרה, ויזכר אלהים את רחל [שם ל'], ויזכר אלהים את נח [שם ח'].
<h2>דף לב:</h2>
עשרה פסוקים שלמלכייות הם ארבעה פסוקים שלתורה, שהרי מתחיל ג' פסוקים מן התורה, והפסוק העשירי משלים עוד בשלתורה, הרי ד' מן התורה. ובכל התורה לא יימצאו אלא (ד') [ג'] פסוקים מן המלכייות, י' ימלוך [שמות ט"ו], ותרועת מלך בו [במדבר כ"ג], ויהי בישורון מלך [דברים ל"ג], אלא אמרו חכמים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד [שם ו'] הרי הוא מלכות, אע"פ שאינו מזכיר מלכייות, הולכין אחר משמעותו [של מקרא] והרי משמעותו עניין ייחוד ועניין מלכייות. וכן אתה הראית לדעת וגו' [דברים ד'] הרי הוא מלכות. [וכן וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' [שם] הרי הוא מלכות], וכן בשופרות יום תרועה יהיה לכם [במדבר כ"ט], הרי הוא כפסוק שלשופרות אע"פ שאינו מזכיר בו שופר. ואנו נוהגין לומר ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם [שם י'], כדי להשלים בתורה פסוק עשירי שלשופרות. וכן פקדונות הרי הן כזכרונות, כגון [בראשית כ"א] וה' פקד את שרה, וכגון [שמות ג'] פקוד פקדתי אתכם. שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם [תהלים כ"ד], עולה לו במקום שני פסוקים שלמלכייות, [שהרי] אומר בו ויבא מלך הכבוד מי (הוא) זה מלך הכבוד. פסוק שיני הכתוב אחריו [שם] שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם, יש בו שלש מלכיות, ועולה לו במקום שלש מלכייות. זמרו למלכינו זמרו כי מלך על כל הארץ אלהים [שם מ"ז], עולה לו במקום שתי מלכיו', וכן כל כיוצא באלה. מלכות שיש עמה תרועה כגון, ותרועת מלך בו [במדבר כ"ג] אומרה במלכייות ואומרה בשופרות. וכן זכרון תרועה [ויקרא כ"ג] אומרה בזכרונות ואומרה בשופרות.
שופר שלראש השנה אין מעבירי' עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל, ולא עולין באילן, ליטלו, ולא רוכבין על גבי בהמה, ליטלו, ולא שטין על פני המים, כדי להביאו, ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות, מדברי סופרים [ו]בין בדבר שהוא משום לא תעשה [כל] מלאכה, שהוא מלאכה שלתורה. ונראה בעיניי שאסור להביאו מחוץ לתחום ואפילו על ידי גוי, כמבואר בקונטרס הראייות. ומותר ליתן לתוכו מים או יין, כדי לצחצחו, אבל מי רגלים אסורין מפני הכבוד. אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב שלראש השנה, ואם היה קטן שהגיע לחינוך וראוי לחנכו במצוות, מתעסקין בהן ללמדן אפי' בראש השנה שחל להיות בשבת, ואם לא הגיע לחינוך מעכבין אותו מלתקוע בשבת, כמבואר בקונטרס הראייות.
<h2>דף לג.</h2>
והנשים מעכבין אותן מלתקוע אפילו ביום טוב שלראש השנה. ומז"ה [אומ'] שאין מעכבין אותן אלא שהן מברכות על התקיעה, הואיל ומתכוונות למצוה, הן עוברות בבל תוסיף. וכן בהנחת התפילין, ובכל מצות עשה שהן פטורות עליהן. וכבר ביארתי בקונטרס הראייות שאין הנשים עוברות בבל תוסיף במצוה שלא נצטוו עליה, כמו שאין האיש עובר בבל תוסיף אם יניח תפילין במקום שאין ראוי להניחן, וכמו שאין ישראל עובר בבל תוסיף אם יברך ברכת כהנים, שלא נצטוו עליה אלא הכהנים. ואעפ"כ הנשים אסורות לתקוע ביום טוב שלראש השנה אפילו בלא ברכה, הואיל ואינן מצוות בדבר, הרי יום טוב שלראש השנה כשאר ימים טובים שאסור לכל אדם לתקוע בשבתות ובימים טובים, ואפי' טלטול השופר אסרו חכמים בשבת. וכן אסור לנשים להניח תפילין אפילו בלא ברכה, מפני שנראה כדרך החיצונים שעוברים על דברי חכמים, ואינם רוצים לדרוש המקראות כמותם.
<h2>דף לג:</h2>
שלש תרועות כתובות בתורה, שתים בראש השנה שנאמר בו יום תרועה [במדבר כ"ט] וזכרון תרועה [ויקרא כ"ג], ואחת ביובל שנ' [שם כ"ה] והעבר' שופר תרועה, וקבלה היתה ביד חכמים לדון גזירה שוה שנאמרה למשה מסיני. והתרועה שנאמרה ביובל כאילו נאמרה בראש השנה, הרי שלש תרועות בראש השנה, וכן ביום הכיפורים שליובל. כל תרועה יש פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, הרי צריך לתקוע שלשה פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה, וכך היא חובת היום לתקוע תשע תקיעות הללו כסדר הזה. ושיעור תקיעה כתרועה ושיעו' תרועה כשלשה קולות. ומפני שנסתפקו חכמים בפתרון תרועה אם היא בקולות סמוכין, כדרך שאנו עושין תרועה, או אם היא בקולות מופסקין כדרך שאנו עושין שלשה שלשה שברים, או אם היא תחלה בקולות מופסקין ואחר כך בקולות מסומכין, לפיכך תקנו לעשות מספק תשר"ת תש"ת תר"ת שאם התרועה היא בקולות מסומכין הרי עושה תר"ת ואין שום קול אחר ראוי להפסיק בין התקיעה והתרועה. ואם התרועה היא בקולות מופסקין הרי עושה תש"ת. ואם התרועה היא בקולות מופסקין ומסומכין הרי עושה תשר"ת. וכנגד שלש תרועות שהן חובת היום, אנו עושין תשר"ת תש"ת תר"ת שלשה פעמים, הרי שלשים תקיעות. הוצרך לתקוע שתי תקיעות, כגון תקיעה שאחר הבבא הראשונה ותקיעה שלפני הבבא השנייה, ומשך בתקיע' שאחר הבבא הראשונה כשתי תקיעות, אינה עולה לו אלא תקיעה אחת, שצריך להפסיק בין תקיעה לתקיעה וכן נראה בעיניי שצריך להפסיק בין תקיעה לתרועה שלא יהא תוקע ומריע בנשימה אחת, כמבואר בקונטרס הראייות.
תקיעות הללו תוקעין אותן כשהן יושבין הציבור, אחר שיתפללו תפלת השחר. ומברך התוקע אשר קדשנו במצוותיו וצונו לתקוע בשופר, ואינו מברך לשמוע, אלא לתקוע, כדרך שמברך על מקרא מגילה, ועל קריאת ההלל, כמבואר בקונטרס הראייות. ומברך ביום ראשון שהחיינו אחר שבירך לתקוע, ותוקע [שלשים] תקיעות הללו, ואם ירצה תוקע תשר"ת תש"ת תר"ת שלשה פעמים ואם ירצה תוקע שלשה פעמים תשר"ת ושלשה פעמים תש"ת ושלשה פעמים תר"ת. אע"פ שתקעו בישיבה כדרך שביארנו, תוקעין עוד בעמידה בתפלת המוספין, כששליח ציבור אומר מלכייות זכרונות ושופרות, שאע"פ שכבר יצאו ידי חובתן בתקיעות שלישיבה, מצוה לשומע' עוד על סדר ברכות. אמרו חכמים למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ועוד תוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן, שרואה את ישראל זריזין במצוות ואין לו פתח להשטין על ישראל, כמו שמבואר בפרק ראשון. כיצד תוקעין על סדר הברכות, אחר שגומר מלכייו' תוקע תשר"ת תש"ת תר"ת, וכן לזכרונות וכן לשופרות. ואין ראוי לתקוע שלשה פעמים תשר"ת למלכייות ושלשה פעמים תש"ת לזכרונות, ושלשה פעמים תר"ת לשופרות, שיש לומר עיקר התקיעה תר"ת היא, ותקיעת תשר"ת אינה כלום, הואיל ושלשה שברים מפסיקין בין תקיעה לתרועה, ונמצא שלא תקע למלכייות ולזכרונות כלום, וכן יש להסתפק בהפך.
<h2>דף לד:</h2>
שמע התקיעות לסירוגין, כגון ששמע התקיעה ואחר שעה גדולה שמע תרועה, וכן כולן, [ואפילו אם שהה בהן כל היום כולו] ואפי' אם שמע תקיע' מזה ותרועה מזה יצא, ובלבד שלא יהא שום קול מפסיק בין תקיעה לתרועה, כמבואר בקונטרס הראייות. שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחת, שזה היה תוקע תקיעה, וזה תרועה, זה תקיעה וזה תרועה, לא יצא, שאינו יכול לכוין דעתו לשמוע תקיעה מזה ותרועה מזה, ולצאת בשתיהן כאחת. ועוד שכל תרועה צריכה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, בלי הפסקת קול אחר, וכששומען כאחת אין כאן פשוטה לפניה ופשו' לאחריה, אלא זו מבטלת זו.
תקיעות שלתענייות אין מעכבות זו את זו, שאם לא תקע בראשונות תוקע באחרונות. וכן ברכות שלתענייות אינן מעכבות זו את זו, שאם לא בירך הברכות הראשונות מברך האחרונו'. אבל תקיעות שלראש השנה מעכבות זו את זו, שאם תוקע מקצת התקיעות שלחובה ואינו תוקע כולן הרי הוא כאילו לא תקע כלום. וכן ברכות שלראש השנה מעכבות זו את זו, שאם אמר ברכת מלכייות וברכת זכרונות, ולא אמר ברכת שופרות, כאילו לא אמר כלום.
כשם שתוקעין בשופר בראש השנה כך אומ' פסוקים שלמלכייות שלזכרונות שלשופרות. אמר הקב"ה, אמרו לפניי מלכייות זכרונות ושופרות, מלכייות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיבא לפניי זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר. ובתקיעות שהן מן התורה שנ' [במדבר כ"ט] יום תרועה יהיה לכם, וכתיב [ויקרא כ"ה] והעברת שופר תרועה, אבל הזכרת הפסוקים מדברי סופרים היא. אע"פ שאין אומרין מלכייות אלא במוספין, תקנו הגאונים להזכיר מלכייות בכל תפלות שלראש השנה, ואומרין מלוך על כל העולם כולו, לפי שהוא יום הדין. ומתפללין בראש השנה זה היום תחל' מעשיך זכרון ליום ראשון, לפי שבתשרי נברא העולם.
ולא אמרו לשומען על סדר הברכות אלא בחבר עיר, אבל ביחיד שומען על הסדר, כדרך שתוקעין בישיבה, ואינו צריך לשמוע על סדר הברכות. ונראה בעיניי, שחבר עיר הוא כששליח ציבור אומר תפלתו בקול, אבל כשהציבור מתפללין כל אחד תפלתו בלחש כולן יחידין הן. יש שאוסרין להשיח בין תקיעות שתקעו כשהן יושבין ובין תקיעות שתוקעין כשהן עומדין. וכבר ביאר מז"ה שמותר להשיח ביניהן, שכבר יצאו ידי חובתן בתקיעות שלישיבה, ותקיעות שלעמידה אינן אלא לשומען על סדר הברכות, ובחבר עיר בלבד, כמו שביארנו.
העומד בין שתי עיירות, ויודע שבאחת מברכין בה ברכות שלמלכייות זכרונות ושופרות, אבל אין להם שופר לתקוע, ובאחת יודע שאין להם ברכות הללו, ואין בקיאין בהן, אבל הוא מסופק על התקיעות אם יש להן שופר לתקוע ואם לאו, הרי זה הולך למקום התקיעות המסופקות, ואל ילך למקום הברכות הודאות, לפי שהתקיעות מדברי תורה והברכות מדברי סופרים.
<h2>דף לה.</h2>
ברכות שלראש השנה ויום הכפורים שליובל, שהם מלכייות זכרונות ושופרות, שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, לפי שהן תשע ברכות בין כולן מאריכי' בהן. אבל ברכות שלכל ימות השנה כגון שמונה עשרה ברכות שלתפלה. וכן (תשע) [שבע] ברכות שמתפללין בשב' וימים טובים, אין שליח ציבור מוציא אותן, אלא כל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו, ומי שאינו בקי בא לבית הכנסת ועונה אמן על כל ברכה וברכה.
העם המצויין בשדות כל ימות השנה, שליח ציבור מוצי' אותן ידי חובתן, לפי שהן אנוסין אינן יכולין לבא לבית הכנס', ואם היו בקי' מתפל' במקומן. ומז"ה ביאר שלא אמרו כן אלא בתפלות שהן כנגד התמידין, שאין כל יש' יכולין לעמוד עליהם אלא שלוחיהן, אבל תקיעת שופר ומקרא מגילה וקריאת ההלל, אין שלי' [ציבור] פוטר עם שבשדות, אלא כולן צריכין לשמוע. תפילות הבאות לפרקים כגון שלראש השנה ושליום הכפורים, ושלשאר ימים טובים יסדיר אדם תפלתו בהן, ואחר כך יתפלל, אבל בשאר ימות השנה אינו צריך להסדיר.
